הצלקות האלה שגורמות לך לברוח מהקהל שלך

צלקות.

יש לנו צלקות.

רגעים שבהם הגוף שלנו השתנה ונהיה בו משהו שונה מאשר חלק, טבעי וכמובן צלקות הנפש.

גם אני נושאת ונשאתי צלקות. חלקן קטנות וזמניות, חלקן גדולות ומשמעותיות.

צלקות בגוף - כמו הצלקת שהייתה לי מהחלקה על כביש כורכר ונעלמה,

הצלקת הקטנה מהסרת השומה מהירך או הארוכה שיש לי על הגב ולא תיעלם לעולם.

וצלקות של נפש - קטנות ואפילו נעלמות כמו

אחי שאמר לי שאני לא הילדה של אבא ואמא אלא הביאו אותי מה'ילדייה' בבית חולים

שייחד עם זה שהבנתי שאני שונה קצת משאר בני הבית השאיר אותי בטוחה שאני מאומצת עד גיל 12 ואז זה הפך לבדיחה. (אבא שלי שלח אליי בדואר מכתב שבו הוא נשבע שהוא אבא שלי - לגביי אמא שלי עד היום לא ברור, אבל הדמיון בינינו מנצח אז...)

הילדות שעשו עליי חרם כי התעקשתי להישאר חברה של ה'פריק' של הכיתה ונגעתי בבנים נישארו כצלקת קטנה שיכלה אולי להתפתח אלא שנהנתי יותר עם הבנים בכדורגל מאשר מהאינטריגות שלהן אז אני לא בטוחה :)

ויש הגדולות, אלה שלקח לי הרבה שנים להבין שהן צלקות וכמה הן השפיעו עליי.

המורה שהושיבה אותי לבד לעשות מועדי ב' במבחנים כי לא יכול להיות שאני נעדרת כל כך הרבה (אפילפסיה) ועדיין מוציאה מעל 85 במבחנים - אז סימן שאני מעתיקה, גרמה לי להפסיק לשאוף גבוה. גם ככה היו לי צרות בחיים.

היא המשיכה להכשיל אותי ובסופו של דבר החלטתי שאקדמיה זה לעולם לא יהיה בשבילי כי לא משנה כמה קשה אני משקיעה בלזכור שנה למבחן היסטוריה (היה לי מאד קשה עם תאריכים, עוד תופעה של המחלה) גם ככה לא מאמינים ואפילו מכשילים, אז למה?

אני לקחתי החלטה באותו הרגע כנערה בת 17 וברחתי מהעולם הזה של המאמץ המכביר לרצות איזו מרצה. הבנתי את זה בערך בגיל 35 אני חושבת..

--------

עם השנים היו לי כל מיני תגליות לגבי צלקות.

לגבי הפיזיות, גיליתי שצלקות פיזיות נוטות להתכווץ ולעתים להיעלם.

ואם הן לא, כמאפרת לשעבר אני יודעת שהכל אפשר להעלים ולטשטש

עם המייקאפ הנכון, בשכבה מספיק גדולה

(למעשה המדריכה שלי - זו הייתה ההתמחות שלה לעזור לאנשים עם צלקות להסתיר אותן בעזרת איפור).

עוד אבחנה שהייתה לי לגבי צלקות שצלקות נפשיות הן אותו הדבר חוץ מהיבט אחד.

אלה שמסתירים בפנים מחייכות מלאות בטחון וגאווה מהחברה,

אי אפשר להסתיר מאורח חיינו.

אחרים אולי לא רואים, לעזאזל, אנחנו לפעמים לא רואים אבל הן שם

נעלמות מהעין וממתינות לרגעים שנרצה להעיז או להרגיש נוח בעור של עצמנו

והם הופכות דברים לבלתי אפשריים עבורנו או מפחידים מאד. ואותן, להבדיל מהפיזיות, כדאי להוציא, להחצין, לדבר ולתקשר

כדי שנוכל לעשות בהן שימוש כך שיניעו אותנו

וייהוו מה שהן אמורות להוות ולא יותר מזה - נורות אזהרה קטנות

שמאותתות לנו להיתכונן.

כשהבנתי איזה תובנות והחלטות מפריעות השאיר אצלי אותו אירוע

וכל הסיטואציה עם המורה יכולתי להתקדם קדימה להחליט ולראות את עצמי אחרת.

אני אולי לא מרגישה צורך יותר מדי להתכונן אבל גיליתי שאני נהנית מזה.

להכין מצגת, לשפר ולשפר ולשנן אותה

עד שאני יודעת לדבר בלעדיה. זה די מגניב עבורי להיות עם הקהל שלי

ואפילו כאן, לכתוב כשאני לא יודעת מה אתם חושבים ואיך תגיבו על הדברים האישיים שאני חושפת.

אלא שבסופו של דבר, זה מוכיח את עצמו כל הזמן

איתי, עם הקרובים אליי ועם הלקוחות שלי בעיקר

שכשנותנים לצלקות לעלות בלי כיסוי והצגות אפשר להפוך אותן

למשהו אחר, לתת להן פרשנות אחרת ולקחת החלטות חדשות.

כי המח, אם עוד לא קראתם אצלי הוא סימולטור של חוויות שעובד גם אחורה

תמיד אפשר לחזור חזרה ולקחת החלטה חדשה.

כשאתם מהרהרים במה הבחירות השונות, מדמיינים או סתם ככה במחשבה

המח מבחינתו שם לגמריי.

וכשמודע שלכם נותן לו הוראה הלא מודע מציית והוא מפענח אחרת,

מייצר תגובה ממשית אחרת ומתאמן איך להגיב לפעם הבאה.

כן, אפשר לדייק באיך לעשות את זה נכון ואפקטיבי ביותר.

אבל אתם תתחילו בלהציף את הצלקות שלכם אפילו על נייר

ואם תרצו, אתם מוזמנים לשלוח אותן אליי,

מה שנקרה שגרר ושחרר

ואם תרצו אראה לכם איך להמשיך משם.

ו