אני לא מרגישה אני

לפני כשבוע התקשרה אליי מישהי לשיחת ייעוץ והיכרות.

אשת מקצוע ותיקה,

כרגע עובדת במשרד החינוך.

מתוקף עבודתה במרבית הימים היא עומדת מול קבוצות, יחד עם זאת משהו לא עובד והיא חוששת מלפתח את העסק העצמאי שלה.

בתוך השיחה בינינו, אחד הדברים שעלו

היה המסרים שהיא מקבלת מהסביבה הקרובה.

העקרי הוא שכשהיא מרצה היא נהיית רשמית מאד ו'לא רואים אותה'. היא מצידה חושבת שהם צודקים, כי כשהיא מדברת בפומבי היא 'פשוט לא מרגישה אני'

שאלתי אותה האם זה קורה לה גם בשיחות אישיות על הנושא בו היא עובדת?

היא ענתה שכן.

והאמת שזה לא מפתיע.

אנחנו נוטים לראות 'עבודה' כמשהו רציני.

מקצוענות היא בהכרח דבר מחייב, מצריך דיוק ורצינות.

מי קבע שככה זה צריך להיות?

אותם מיתוסים ודעות קדומות מההזויות שמנהלות אותנו.

זה בסדר כשזו המטרה שלך

אך כשאתה רוצה שיהיה משהוא מעבר,

להיתפס כמקצועי ועדיין להוות מישהו שאפשר להתקרב אליו ושווה לעקוב אחריו ואחרי רעיונותיו חייבים אוטנטיות.

אין אוטנטיות - אין חיבור,

אין חיבור = אין עוקבים = אין כסף/קידום.

הרי גם אתם מתחברים לאותנטיים, המצחיקים, האמיתיים.

איך מגיעים לזה?

ובכן, צריך לאפשר.

לאפשר לעצמכם לקבוע כללים אחרים,

להחליט שדיאלוג עסקי או אישי שמובל על ידך

(ובכלל היחס לעבודה) יהיה מגניב, כיפי ותורם לתחושת החופש שלך.

אני מדמה את זה להרכבת פאזל.

פאזל שלי ופאזל אצל המקשיבים לי

של רעיונות, פתרונות, נקודות למחשבה..

משהו במילה הזו מחבר אותי לקלילות מאתגרת, לילדות ולהנאה.

חפשו את הדבר שלכם ואפשרו לעצמכם לאמץ את התפיסה החדשה

לחיי האיפשור שלכם,