מה למדתי מהשבועיים האחרונים של השכול

הפוסט הזה הינו ארוך מהרגיל ויכול להיות שתמצאו אותו אף בוטה.

מבחינתי זה בסדר גמור. המסרים שלי אליכם פה הם נוקבים, חדים וכמו שאני חווה אותם ללא ייפוי ושקרים. מקווה שתקראו עד הסוף ותתנו לדברים להדהד ולחלחל בכם פנימה.

לפני שבועיים נפטר חבר קרוב שלי.

חבר שעבורי היה חבר נפש, שותף לדרך, לאהבת האדם ומקור לייעוץ, דירבון והעצמה.

אם לתאר זאת אחרת - אח שאיננו שותפים בדם אך בנשמה. משפחה לכל דבר.

הייתי מעורבת בכל שלבי המאבקים הבריאותיים שלו, הייתי בין היחידים שהוא הרגיש נוח לאשר להם להגיע לבקר אותו בבית החולים במצבים הכי קשים שלו והחיבור בינינו היה ייחודי מאשר לכתוב במילים.

בגלל קירבתי אליו ואל המשפחה נהייתי מעורבת בפרטים הקטנים של מותו.

מלכתוב על מצבו, להודיע לאנשים על פטירתו, להחליף את המשפחה בלהודיע על תאריך הלוויה ועוד.

המוות שלו תפס אותי לא מוכנה. באמצע הכנות קדחתניות לסדנא שהכנתי לכם ושבעקבותיה התכוונתי לצלם ולהפיק לכם מוצר חדש שיעזור לכם עם טחינת המחשבות,

מצאתי את עצמי משותקת מנטלית והחלטתי לבטל את שתי הסדנאות, לשלם את המחיר ולקחת לעצמי פסק זמן להחלמה.

ההחלטה להודיע על כך הייתה קשה. זה לא משהו שנהוג כל כך בין אנשים שכותבים לרשימה ואפילו קיבלתי המלצות שלא.

אך כמו שכתבנו לכם, כמו שאני אומרת לכם תמיד - כמוכם כמוני וכמו שאתם משתפים אותי אני מאמינה שמגיע לכם לדעת עליי.

במהלך הזמן הזה שעבר מאז מותו פנו אליי אנשים שונים שהכירו אותו, אותי, את שנינו יחד ונתקלתי בהתמודדויות שונות של אחרים ושלי.

היו כאלה שנזקקו לנחמה אדירה וברגעי השיח איתם עצרתי להסתכל מהצד. היו כאלה שבכיתי איתם והיו כאלה שמאהבתם אליי התחברתי לאהבתי אליו ובכיתי להם ללא מעצורים, שיתפתי אותם ונתתי להם לתמוך בי תמיכה מלאה.

הייתי יוצאת דופן, אנשים התפלאו לפעמים על הדרך שלי להתמודד עם המצב. הייתי הילה שלמדה ממצבים דומים מהעבר למה היא זקוקה ומה מאפשר לה להתקדם הלאה. ללא חוקים של אחרים, שלי בלבד.

ברור לי שלא כל אחד מסוגל לזאת. ברור לי שהדרך שלי תראה לכם אולי משונה אך בכל זאת זו אני ואתם יכולים לאמץ את הלמידות שלי או לא - איך שתרצו.

אז ככה:

1. לא רק שכול הוא אובדן. ישנם עוד כל מיני סוגים של אובדן. זיכרו זאת כשחבריכם עוברים משברי בריאות, כספים, גירושים וכד' ואם אתם במצב שכזה, הכללים הללו תקפים גם לגביכם.

2. החיים לפעמים הם פשוט חרא אחד גדול. זו עובדה. אך כמו שליה קנינג אומרת 'ברגעים הקשים שלי החיוך כנראה נשאר לו בפנים ולכן אחר כך הוא יכל לצאת שוב החוצה'. שווה לזכור את החיוך הזה ולאפשר לו להגיע ברגעים הקשים.

3. 'שלא תדעו עוד צער' או 'שתדעו רק שמחות' - אלה משפטים שקריים לחלוטין והטוב ביותר שאפשר לקוות לו הוא 'שנדע יותר שמחות'.

4. כשעוברים משבר לתת לעצמך להתבוסס בו כמה זמן ויחד עם זאת להחליט מתי חוזרים לפעילות ואיך. כשמתבוססים אז עד הסוף וכשחוזרים לפעילות לאפשר רגעים קטנים של עצירה, אפילו מכוונת ולהמשיך הלאה.

5. להגיד לעצמך הלוואי שזה לא היה קורה או לבקש שאיזה נס יקרה לא בכל מצב (בטח לא בשכול) יעזור, אך יכול להיות הפתרון הטוב ביותר להעמיק את ההתבוססות ההכרחית בכאב. רק אחרי שאנו מאפשרים לעצמנו באמת לכאוב אפשר להמשיך קדימה.

6. כל דבר מוזר שעולה בדעתכם לבקש מהסביבה ברגעי המשבר שלכם הוא לגיטימי. גם אם התשובה תהיה לא או יסתכלו עליכם מוזר. זהו המשבר שלכם, קחו בעלות עליו ותרשו לעצמכם להיות אתם. שכל השאר יעברו זאת בדרכם שלהם.

7. לענות ל'מה שלומך' לאנשים שפוגשים בך הרבה, גם אם זה בעל חנות שקונים בה באופן קבוע, לא עוזר. הם רואים את העצבות בעינינו. עדיף להגיד את האמת, לשתף. עוזר להוציא ומאפשר להם לתת מעצמם ותתפלאו, רוב האנשים רוצים לתת מעצמם. ולפעמים הדברים שהם אומרים יכולים להשאיר אתכם עם פה פעור לרווחה.

8. אם אתם חווים אובדן ובא לכם לעשות דברים משונים - עשו זאת. אין כללים וחוקים למצב הזה.

העיקר שאתם תצמחו. דברו אל הקירות, אל המתים, בכו, צעקו, שנו אצלהם בדירה למרות שאחרים לא מבינים (זה מה שאני עשיתי), אך זיכרו לתת לעצמכם לעשות זאת עד הסוף.

כשסבתא אחת שלי נפטרה צבעתי קיר בבית, כשהשניה יצאתי לטיול של שבוע עם חבר שהגיע מפראג לחופשה שלא ניתן היה לבטל אותה ובמיקרה של דיויד ישנתי אצלו בדירה וכתבתי לו.

9. חפשו אהבה. חפשו אותה וצרו לעצמכם מצבים לקבל אותה. אני כתבתי בפייסבוק, אתם יכולים לכתוב אסמסים לחברים, למשפחה. אין בושה באובדן, כולם חווים את זה. תנו לאהבה של אחרים לעטוף אתכם.

10. שימרו על פרופוציה - יכול להיות גרוע יותר בכל רגע. יש מספיק מסכנים שמוכיחים את זה והגרוע מכל יכולתם להחליף אותו בקבר עכשיו. אז פרופורציה בבקשה.

ובנוגע לשכול באופן ספציפי:

• אשמה לגבי דברים שלא עשיתם אינה תורמת בכלום. יש הבדל בין להצר על משהו לבין להצטער עליו ולהאשים את עצמכם בכך שעשיתם מה שיכולתם. לו זה בטח לא יעזור ולרב זהו עוול לזכרו.

• כשאדם מבקש ממכם לא להגיע לבקר אותו בבי"ח צאו מנקודת הנחה שהוא רוצה שתזכרו אותו במיטבו וכשהוא צריך את כל אנרגיית ההתמודדות שלו הוא זקוק לנוחיות, לנוחות ולפרטיות שלו.

• כשאדם נפטר אנו מגלים דברים שלא ידענו עליו. גם זה אינו דבר שתחושת אשמה תעזור בו. ההיפך, אמצו את זכרו, השפעתו, פועלו, מסריו ומורשתו. אם תעשו זאת זה ימלא אתכם הרבה יותר מאשר הצער שלא תמכתם בו.

• אנו הולכים לחוות שכול עוד מספר פעמים בחיינו, אלה החיים. מותר לקחת את הפעם הזו ולהפיק ממנה למידות לפעם הבאה. מה נכון לכם ומה ישרת אתכם.

• לא תמיד יודעים איך לנהוג ומה לאמר כשבאים לנחם. זה לגמרי בסדר. לכן אני מצרפת כאן לינק לאיך לנהוג כשמגיעים לנחם בשבעה שנתקלתי בו והזדהתי כמעט עם כל מילה. במיוחד מתוך התבוננות במשפחה האבלה. כתובים פה הרבה דברים חכמים, מציעה לכם לקרוא ולהפנים.

באופן ספציפי מסר ממה שגיליתי על דיויד. חישבו על זה טוב טוב:

• אחד מחלומותיו של דיויד היה להקים משפחה. הוא אף חשב לאמץ. אך האיש היקר הזה חשב שבגלל מצבו הרפואי אישה לא תרצה בו. הוא טעה. מסתבר שהייתה מישהי מאוהבת בו מעומקי נשמתה ורצתה אותו אך הוא לא קלט את הרמזים. היא מכה על חטא שלא אמרה לו והוא פספס הזדמנות לאהבה.

• גם אם אתם לא מאמינים בכך, השאירו לעצמכם את האופציה פתוחה ש החיים יכולים להפתיע. אם תעשו זאת אולי תגלו שיש דברים שמחכים לכם בסביבה.

• עשו. העיזו. אל תמתינו. מקסימום זה יצליח ומינימום תשארו באותו המקום. הכאב שבלקבל לא קל יותר מאשר להכות על חטא של משהו שלא העזתם.

• לטרוף את החיים אפשר בכל מצב בריאותי, לעשות את המיטב, לרוץ על חלומות.

זה אומנם דורש להפסיק לבכות על מר גורלנו ולעשות את מה שבאפשרותנו.

אך עם מכשירי הנשמה ניידים האדם הגיע להישגים שחלקנו יכולים רק לחלום עליהם. אז זיכרו אותו ואמצו אותו כדוגמא.

אם אתם רוצים לדעת למה הכוונה כנסו אל קיר הפייסבוק שלו - david seal או 'בראש בריא' ושאבו ממנו או ממישהו אחר דוגמא.

- עשו למען אחרים מה שהייתם רוצים למען עצמכם. זה ייתן לכם כח להמשיך הלאה.

זהו. שפכתי. מקווה שנתתי לכם כמה נקודות למחשבה.

אתם מוזמנים להגיב לי בתגובות, במייל, או לפנות אליי בפייסבוק. אם יש לכם משהו שהייתם רוצים לשתף אותי בו, כיתבו לי. הוציאו. מבטיחה לקרוא ולשמור על שתיקה או לתת מילה טובה. זה יעזור גם לכם וגם לי לשמור על פרופורציה.

ועכשיו לנושא אחר:

כמו שכתבתי למעלה הסדנאות בוטלו. התכוונתי להסריט אותן ולאפשר לכם לעבור אותן דרך הכורסא.

כדי בכל זאת לאפשר אני עושה זאת בדרך שונה, תוך שבועיים-שלושה אספר לכם עליה.

התשוקה לא עוצרת אלא התחזקה .

באהבה,

הילה