מה היית עושה במקום משה?

הי, זו הילה. אני צופה אקטיבית בטלויזיה.

כשאני רואה סדרות או סרטים אני שואלת את עצמי מה אני הייתי עושה במקום הדמויות, האם זה נראה לי הגיוני וכד'.

בתכנית 'היהודים באים', הועלה מערכון על סיטואציה (הלינק בתחתית הפוסט) ובה 20 שנה אחרי תחילת ההליכה במדבר משה ויהושוע מחלקים את המן והיהודים מתחילים להתלונן 'עוד הפעם?' 'אי אפשר לגוון?'.

ותסכולו של משה עולה כמובן מרגע לרגע.

אהרון (שמתוך כוונות טובות עושה יותר נזק מתועלת הרבה פעמים) מצליח להלהיב את העם, אך העם במקום להיצטרף לכוונותיו מתחיל לקרוא לאלוהים 'אלוהי המן' וכך מתחילים להיווצר האלים השונים (וכולנו יודעים איך זה נגמר). כשנגמר המערכון, אחרי שסיימתי 'להיקרע מצחוק', נשארתי עם הפרצוף המתוסכל של משה וחשבתי על זה שאף פעם לא יצא לי לחשוב על מה עברו היהודים במדבר. בוודאי שלא מה עבר משה. בכל שיעורי התנ"ך למיניהם לעולם לא עמדנו על השאלה הזו ובטח שלא על השאלה מה הייתי עושה במקומו???

חשבתי לעצמי שהצוות של התכנית קלע לאופציה ריאלית לחלוטין:

אחרי כל כך הרבה זמן של הליכה מבלי לדעת איך בדיוק נראה היעד ומתי נגיע אליו, חיפוש תוך כדי הליכה בדרכים כאלה ואחרות עם כל מיני אתגרים בדרך של אוכל, מים, ניקיון... ובנוסף לזה גם כל מיני משימות כי נולדו ילדים בדרך, אובדן של הורים, חולים וכד' שגם עם זה צריך להתמודד מאד יכול להיות שלאנשים מתחיל להימאס! וכשלאנשים קשה ומתחיל להימאס הם מתחילים להתלונן, נעצרים, מתעכבים, מפריעים בדרך..

(אגב, הסיטואציה הזו מוכרת לך? להתחיל במסע שלא יודעים איך יראה הסוף שלו ומתי נגיע לתוצאה? ההצמדות לקשיים ולמשימות היומיום שמפריעות? סביר להניח שכן...)

וכאן מגיע רגע ההשראה שלי מהעניין הזה, מה שמתחבר לוובינר האחרון ולכל מיני מסרים שאני מעבירה אליכם בדרכים כאלה או אחרות. כי כשהסתכלתי על האפיזודה הזו שהפכה למוחשית למול עיניי ראיתי את התסכול של משה ועלתה בי השאלה 'מה היית עושה במקומו?'

כי להבדיל מהעם שהלך אחרי משה, משה הלך בעקבות איזשהו קול. קול שהוא מאמין בו שזה אפשרי להגיע למקום טוב יותר, שהדרך לא משנה כמה פתלתלה תביא אותו לשם בסוף ולא משנה מה אחרים אומרים וזה מניע אותו להמשיך ומקנה לו נחישות אינסופית להתמודד עם כל הדברים האלה.

הקשיים שלו, של העם, הדעות שלהם, ההקנטות או הציפיות שלהם.

האם הייתי מוותרת על אנשים קטנוניים וממשיכה כדי לעזור להם לא משנה כמה הם מעכבים? מתעצבנת עליהם וקוראת להם מטומטמים כפויי טובה (כמו שקרה במערכון)? מה הייתי עושה למול אותם אנשים שאומרים לי מה נכון ומה לא נכון? מה אני עושה עכשיו כשבאים כל מיני אנשים ומנסים להזיז אותי מהדרך שלי או מעכבים אותה? והחלטתי שהייתי רוצה לחשוב שאפעל בדיוק כמו משה.

וראיתי איך בהרבה מהמקומות אני הולכת בעקבות הלב שלי, האמונה שלי שבסוף אמצא את הדרך שמתאימה בדיוק לי, נותנת לדרייב שלי להניע אותי, מוצאת לעצמי את הסביבה התומכת (במקרה של משה זה היה אלוהים) שתעצים אותי וממשיכה אחרי ההגדרה שלי להחלטה ש'לא משנה מה אני מרגישה, לא משנה מה קורה מסביב, לא משנה כמה זמן זה ייקח אני עושה זאת! אני אצליח להשיג את המטרה/ות שלי!'.

ואני משאירה אותך עם השאלה - מה היית עושה במקום משה? איך ההתמודדות שלך עם דברים כאלה היום? האם היית רוצה לשפר?

ימים יפים,

הילה

המערכון של 'היהודים באים'